Reviews for Incidents

The average rating for Incidents based on 2 reviews is 5 stars.

Review # 1 was written on 2020-05-16 00:00:00 Dominique Cox I see on Amazon.com that a hardcover of Bringing Out Roland Barthes by DA Miller is going for a cool $851.90 (R15 650.85), while the paperback of Incidents is a more palatable $17.67. At a mere 70-odd pages, this is a slim yet curiously weighty volume in terms of its themes and the insight it gives the casual reader into Barthes as a human being. Consisting of four vastly different essays, this collection was published posthumously in 1987 by François Wahl, Roland Barthes's literary executor. Three of the essays collated herein were published previously: 'La Lumiere du Sud-Ouest', a rather random musing on the South West of France, the Adour and Bayonne regions; 'Au Palace Ce Soir', an amusing description of a fashionable theatre-house in Paris and how it frames its occupants; and 'Soirées de Paris', a rather eye-opening diary from August to September 1979. The latter is particularly sad and dark as it sees Barthes starkly confronting his "insatiable cruising", and the fact that "… one of these days I'll have to explain myself about the rejected aspects of my sexuality (in this case, sadomasochism) …" Barthes also comments that an "excellent method to erase desire" is "a long-term contract; it drops of its own accord", and concludes that: "Nothing will be left for me but hustlers." This diary ties in with the essay 'Incidents', an account of the author's travails (as opposed to travels) in Morocco. One gets the feeling that Barthes is perhaps the happiest in this environment, despite having to deal constantly with hustlers, con artists and an array of disappointments. He later reflects on his own despair at "not feeling at home either in Paris or here or traveling: no real refuge …" There are some delightfully droll moments, as when Barthes comments that ultramodern music sounds like rabbit turds, or on a new book recommended to him: "… wondering what I could say and finding - though it was nicely written and sympathetic - no more than 'yeah, yeah' …" Ouch. We also get to see a side of Barthes that seems light years away from his rightful place as intellectual bastion: "Always this notion: suppose the Moderns were wrong? What if they had no talent?" I wonder if the fact that 'Incidents' was not published meant that Barthes intended for it to be kept private. On the other hand, given his growing status, he must have realised that everything he wrote would ultimately see the light of day. Or is this presumptuous on the part of the modern reader? I think anyone who has read Barthes - and, indeed, struggled to come to grips with his sinuous thinking - will enjoy this much more vulnerable and private look at the great man "… eager to clear my life of all these messes." Or does it detract from that intellectual achievement? I suppose there will be a handful of literary critics who will raise an eyebrow in horror at the high jinks described in 'Incidents' in particular. Shouldn't the Master have been devoting all of his time and energy to his inner intellectual life, rather than chasing random sexual encounters? And shouldn't that life's work stand and be judged on its own, instead of having books like these thrown into the mix? I honestly think that both Barthes the scholar and the man should be celebrated equally, and that books like these play a vital role in bringing him to life as a fully-rounded figure.

Review # 2 was written on 2011-05-06 00:00:00 Christian Micheelsen "השוק במרקש: שושני בר במגשים של מנטה (52) " לגשת לטקסט של גדולי ההוגים זו לא משימה פשוטה: ראשית, כי תמיד קיימת היראה הזו מהתכנים שאני עשויה למצוא בספר. תכנים כל כך חכמים, שיתכן ולא אצליח להבינם. שנית, תמיד יש סיכוי לשיעמום מסויים שיתקוף אותי ואמצא את עצמי נוטשת את הספינה מבלי שסיימתי את הקריאה. זו מעין חרדת נטישה הפוכה, שבה הנחרדת זו גם הנוטשת. לכן, אני נגשת לטקסט ביראת כבוד הראויה. מדובר במין טקס חניכה להכרת שבילי הספר והסופר לפני שאני קוראת אותו. פעולת ריכוך עצמית שנועדה להבטיח את הקריאה עד סופה. אני הופכת את הספר מצד - לצד, ובוחנת את הכריכה שלו. מה היא יכולה לספר לי על התכנים של הספר. לפעמים יש לבחירה בכריכה מסר חזק מאוד לקורא העתידי. אני קוראת בעיון את דבר העורך בכריכה האחורית ומרפרפת על הדפים. פה ושם עיניי קולטות איזו מילה, משפט שבריר של רעיון שמפתה אותי לשקוע בספר. מריחה אותם. כן, אולי משהו מהגדולה הזו תדבק בי. ואז לאט, כמקלפת תינוק מבגדיו, אני קוראת את הפרק הראשון. קוראת את הפרק האחרון, ואת זה שלפני האחרון וחוזרת וקוראת את הספר מההתחלה ועד הסוף ברצף. אז תבינו, כשמדובר בספר שיש בו אלמנטים אישיים אוטוביוגרפיים, של רולאן בארת, אחד מההוגים הגדולים של המאה ה- 20, היה מדובר ביראה כפולה. רצו לי במח מילים כמו סטרוקטורליזם, פוסט-סטרוקטורליזם, תיאוריה הקווירית ועוד מונחים מעולם ביקורת הספרות. ניסיתי להבין אם בכל אצליח להבין. זו היתה הדיספוזיציה הנפשית שלי כהתחלתי לקרוא את האור של סוד ווסט מעין יראה אלוהית כמעט, ממה שאני עלולה למצוא ברשימה קטנה, נוסטלגית, מוצפת בשביבי וזהרורי אור, על האופן שבו בארת זוכר את המקום שבו נולד וגדל. חיפשתי, חפרתי, האם אני מפספסת כאן איזו גדולה בלתי נראית. והגעתי למסקנה שלא, ממש לא. נאנחתי בתוככי, כמעט מעונג, הנה אני מתמודדת היטב עם רולאן בארת!! תבינו רולאן בארת הגדול! שכתב בסך הכל רשימה קטנה, אישית, על האור שנופל על הזיכרון. המשכתי לקריאת תקריות טקסט המתעד את שהותו במרוקו. הייקו`ס שאוחזים בפיסת מציאות. אני אוהב את אוצר המילים של אמידו: לחלוב ולהתפרץ במקום לקבל זיקפה ולגמור. בלהתפרץ יש משהו אורגני, רטוב, מתפשט; בלגמור יש משהו מוסרי, נרקסיסטי, סגור (44, ההדגשות במקור) ואז טראח, לפנים: הקריאה בטקסט ממריאה לשחקים: ממש להתפרץ ולגמור. מצאתי את עצמי מרוגשת מעצם הקריאה וההצצה האינטימית שהתאפשרה לי. מהר מאוד,תקריות הופכת מתיעוד מפגשים אישיים, תרבותיים ורב תרבותיים של בארת עם החברה המרוקאית, אותם מפגשים המעמתים תפיסות, מחשבות, הגיגים ופרשנויות פסיכולוגיות, התנהגותיות, סוציולוגיות, לתקריות אישיות בין הקורא לבארת. הקורא מוצאת את עצמו מופתע מגילוי הלב, הנקי והחד של בארת. גילוי לב שתפס אותי לא מוכנה למה שאמצא. תנועה בין פריצות לעונג, בין שיעמום לחיות, בין פורנו לארוטיקה, בין עידון להגזמה הפורצת את גבולות הטעם הטוב. למרות זאת אין די בחופש כדי ליצור מרחב טוב. ניסויים הוכיחו שעכברים מגלים סימני חרדה כשמכניסים אותם לתוך זירה ריקה, נטולת נקודת אחיזה (65) ובגראנד פינלה, ערבי פריז, יומן שנכתב מספר חודשים לפני מותו. הסקרנות לא יודעת שובעה מהאדם שמשתקף מהמילים. התודעה עולה מהאינטימיות וכואבת את הבדידות הזועקת של אחד האינטלקטואלים הגדולים במאה ה- 20. הספר השאיר אותי עם רצון לעוד. אצתי רצתי לבדוק בספרייתי האם התרגומים עמדים ומחכים לי. הלב מתפקע ועולה על גדותיו רק מהמחשבה על מה שאמצא ב "שיח אהבה", מיתולוגיות והנושא הקרוב ביותר כרגע לליבי מחשבות על צילום. אני חייבת לציין את התרגום הנהדר של דרור משעני, שניכר כי אוהב אהבת אמת את הטקסטים ואת האדם שניבט מהם. ערבי פריז, רולאן בארת הוצאת ידיעות אחרונות, 2004, 127 עמ